לא מזמן זה נחת עלי – השוק.
איך בשלוש שנים התהפכו החיים שלי.
איך רבות מהאמונות שבזתי להן וגיחכתי עליהן,
מנהגים וטקסים שלעגתי עליהם,
הפכו להיות הגיוניים יותר עבורי עד כדי אמת.
איך כל מה שהאמנתי בו, רדפתי אותו
וחייתי בתוכו בעבר – הפך להיות לי ללעג על עצמי,
וחמלה עבור אלו שעודם שבויים בו.
מאז ומעולם חיפשתי את הדרך.
כבר בגיל צעיר פאראפסיכולוגיה ריתקה אותי,
ספרים של ג'יימס רדפילד, אושו, שארמה
ורבים אחרים תמיד השפיעו עלי
והיו חלק מדרכי – בעודי שבוי בתודעה הצרה (תרתי משמע).
אך רוחניות, כפי שנתפסה במוחי כמו גם ברבים אחרים
היתה ממני והלאה.
בעיקר בשל היקשרותה במוחי לדת,
ודת, תהיה אשר תהיה, היתה ועודה
דבר בזוי בעיני – כלי לשליטה בעדר.
אולי לא הדת – כמו מי שתפס עליה בעלות
ומרוויח מהשימוש הקלוקל והשטחי באלוהים.
זו גדלות נפש לוותר על כל מה שהאמנת
ולהעז לבחון אמיתות אחרות, אפילו מנוגדות.
והיא לא היתה בי.
הייתי זקוק למכה קשה,
כזו שתוריד אותי על ברכי,
כזו שתשטח אותי עד עפר,
כזו שתהפוך אותי מטווס נפוח בהכל
לכלום ושום דבר.
כזו שתהפוך אותי משפוט של מחיאות כפיים,
של כסף, של עוד, של יותר, של עוואנתות מניפולטיביות,
לפשוט.
מרודף מטרות, מכובש יעדים, פריק של שליטה –
להולך דרך.
מבועט למקבל.
מאחד שמעז לדעת – לאחד שמעז לא לדעת.
ורק כשאתה מעז לשחרר –
רק כשאתה מעז להיות אפס – אתה גדל.
אתה פתוח לצמוח מחדש.
לגלות את החדש.
לראות את כל מה שעברת כדרך סלולה
ולהבין – שהכל נועד להוביל אותך
בדיוק – לאיפה שאתה.
יש מכנים את זה התפתחות רוחנית.
יש שמכנים את כל הספרים והידע הזה "עידן חדש".
מה שמצחיק הוא – שכל הדבר הזה
הוא עידן עתיק מאין כמוהו.
עידן נשכח. עידן שדאגנו להשכיח מעצמנו.
את המקורות שלנו.
וכמה שלא נילחם בזה – מקורות, כמקורות –
לעולם יוותרו שם – ולא יוותרו לנו –
עד שנחזור אליהם.