רובנו מאמין שכדי לצאת ממרוץ העכברים
כדאי להתאמץ להיות מיליונרים.
"לעשות מכה", אקזיט, לזכות בלוטו…
כך גם אני חייתי רוב חיי.
אנחנו חולמים, עובדים קשה בלמכור את עצמנו
כמו עוד מוצר בשוק… משביחים את רמת החיים
לפי ההכנסה שלנו. ואז ממשיכים לשאוף לעוד.
כי אף פעם לא מספיק.
אז אנחנו מתחילים להקשיב למנטורים למיניהם
על איך אפשר לעשות יותר.
על איך אפשר לשבור את תקרת הזכוכית,
ולעשות פי עשר, פי מאה, פי אלף. פי מיליון.
ולמה? למה אנחנו בשאיפה התמידית הזו?
למה אנחנו חולמים להיות מיליונרים?
בבסיס, בשורש, בליבה של השאיפה הזו
עומדת לה בגאון שאיפה אחת בלבד:
שנוכל לשים ז*& על מה שחושבים עלינו.
שנוכל להיות מה שאנחנו רוצים,
לעשות מה שאנחנו רוצים,
ללבוש מה שאנחנו רוצים,
להתנהג כמו שאנחנו רוצים…
ושלהורים שלנו, לחברים שלנו, למורים שלנו מכיתה ד',
לשכנים שלנו, לכלב שלנו, בת דודה שלו…
ולכל העולם ואחותו –
לא תהיה יותר שום השפעה עלינו.
לא יוכלו לומר "אמרתי לך".
לא יוכלו לייעץ לנו, לבקר אותנו, להתאכזב מאיתנו.
מעטים יודעים את האמת הפשוטה,
שרק כשישימו ז%^ כבר עכשיו
ויעזו להיות מה שהם רוצים,
הם יגדילו את הסיכויים פי כמה וכמה להתעשר.
אך כאן הבעיה העיקרית.
הם יודעים מה הם רוצים שיהיה להם
אבל לא יודעים מה הם באמת רוצים להיות.
עזבו "רוצים".
הם לא באמת יודעים להיות. גם בלי רצון.
ויחידי הסגולה שיודעים…
לא מתאמצים להיות מיליונרים.
יש להם הרבה יותר.