כשהחומר הגיע הרוח נשכחה

רוח וגשם יכולים ליצור סערה.
והם יכולים יחד להפריח שדות יבשים ואדמות מדבר.
רק רוח – רק עושה רוח.
רק גשם – רק מעלה רטיבות.

הדרך שלי אל הרוח החלה בגיל ההתבגרות.
ספרים כמו "הנבואה השמימית", "כוחו של התת מודע", "כשהנעל מתאימה", "פאראפסיכולוגיה" – ריתקו אותי.
זה נמשך קצת אל תוך השירות הצבאי, אבל משם –
עם חופשת השחרור – שכרתי דירת רווקים והתחלתי לעבוד בחברת הייטק –
שם התחלתי לשכוח – את הרוח.
הכסף – והמרדף אחריו הפך להיות הבוס.
ככל שהרווחתי יותר, הוצאתי יותר, חייתי ברמת חיים של יותר, שאפתי ליותר, רציתי יותר ויותר ויותר.
וזה היה חשוב.
אחרת לא הייתי מקים את העסק הראשון שלי.
ואז, בגיל 26 בערך – הגיע הנזיר. זה שמכר את הפרארי.
והזכיר לי את הרוח.
ושאני סובל בעסק עם כל ההצלחה שלו…
אז מכרתי את הפרארי – את העסק – בנזיד עדשים – לשותפים ששנה לאחר מכן עשו אקזיט… שנתן לי בוקס בבטן.
אבל בלי חרטות…. עברנו את זה.
ואז הקמתי את העסק הבא –
שוב חזרה למרדף, שוב חזרה לקצב המסחרר – לריצות, והפעם בגדול יותר – עסק בינלאומי – טיסות, תערוכות, מפיצים בלמעלה מ-40 מדינות, פרס עסקים קטנים בשנת המיתון הזכורה 2008.
ואז הגיע מלאך. אחד השותפים שלי.
באותו הזמן הוא נחשב יותר כ"מלאך המוות" עבורי.
נזק כלכלי רציני, תביעה משפטית כוזבת והרגשתי שכל העולם קורס עלי.
הוא אילץ אותי למכור את החברה ואת עצמי כדי להפטר מכל הלחץ והאיכסה והגועל.
"לך לך" שני….
ושוב – המרדף – להוכיח, להגדיל, לנהל שתי חטיבות בהצלחה מטורפת –
ושוב – אחרי שנתיים וחצי – להרגיש ריקנות מטורפת – וללכת.
ושוב – עצמאות, סדנאות לחיילים משוחררים, פיתוח מנהלים…. ראש מפלגה בבחירות 2015…
ושוב – קריסה כלכלית ותסמונת פליט ריאליטי… וריק.
ושוב….
ושוב…
ושוב…

לקח לי זמן להיות באיזון.
כשהחומר הגיע הרוח נשכחה.
כשהרוח הגיעה החומר נשכח…
לקח לי זמן ללמוד – שעליהם להיות יחד. לעבוד יחד. להסתנכרן.
ושרק אז – ניתן לחוות את השפע, את הרוגע. את היצירה במלוא תפארתה – כשהלב מתמלא.