לכל אחד מאתנו מסע משלו.
הוא עובר דרך תהומות אליהן אנחנו נופלים,
גבעות עליהן אנחנו מטפסים,
הרים בלתי אפשריים שעומדים מולנו ובולמים,
צמתים ללא שילוט שמבלבלים אותנו…
מסע של קפיצות בנג'י בין תקווה לבין תסכול,
בין אהבה לבין דיכאון,
בין ציפיות לאכזבות,
בין שמחה לבין עצב אינסופי.
אך כל מסע כזה, קשוח ככל שיהיה –
טומן בתוכו מתנות שאספנו בדרך.
מתנות שלרוב הן בלתי נראות.
כי לא קל למצוא בפרידה קשה – מתנה כלשהי.
גם לא בבגידה שחווינו, או אבדן נוראי.
הכאב מעוור אותנו ומושך אותנו לאפלה במקומות האלו.
אבל דווקא שם…
דווקא במקומות הנמוכים ביותר –
אנחנו מסוגלים סוף סוף לגלות דבר נפלא.
את עצמנו. בפשטותנו. כפי שאנו.
ללא כל מסיכה. ואז האור מופיע – וגדל.
וגם מהבור הכי עמוק וחשוך ניתן לצאת
כשאנחנו מגלים – שיש לנו כנפיים.