האנשים הכי קרובים אלי,
אלו שנולדתי להם,
אלו שגדלתי איתם באותו הבית,
אלו שבחרתי לחיות איתם לצדי,
אלו שהבאתי לעולם,
הם גם מקורות הביקורת
והאכזבות הכי קשים שלי.
עד היום לא אחת או אחד מהם קראו ולו אחד מהספרים שכתבתי.
לא השתתפו בלו אחת ממאות הסדנאות שהעברתי.
כשהתמודדתי בבחירות לכנסת ה-20,
רובם המוחלט לא שקל אפילו להצביע עבורי.
בקמפיין מימון המונים שהרמתי
הם היו בין האחרונים לתמוך ולאחר תזכורות רבות.
הם אלו שמטילים בי ספק יותר מכל אדם.
האחרונים לתת מילה טובה על העשייה.
הם אלו שאורבים… לומר "ידעתי" לאחר כל כישלון.
ולא סתם. הם די צודקים.
כי נכשלתי מלא בחיי.
עסקים שעזבתי לפני הזמן ופיספסתי אקזיט,
עסקים שנאלצתי למכור בגלל טעויות,
עסקים שהתחלתי והפסקתי באמצע,
תפקידים בכירים כשכיר שלא סיפקתי בהם את הסחורה כפי שציפיתי ושציפו ממני.
לא הצלחתי לשמור על המשקל האידיאלי,
על הכושר המטורף שבו הייתי,
על המקומות בהם כן "הצלחתי".
המפתיע הוא שאת רוב ההערכה והאהבה קיבלתי ועודני מקבל דווקא מאחרים. מהאורחים בחיי.
מאלו שלא חיים איתי או מכירים אותי שנים ארוכות.
מאלו שמביטים ורואים אותי כפי שאני באותו הרגע, לא אלו שסוחבים איתם זכרונות של מי אני.
ואני עדיין נכשל מלא,
כל יום עוד קצת.
ממלא את ציפיותיהם של הקרובים אלי.
מחזק את דעתם עלי.
ואמשיך להיכשל מדי יום ביומו
עד סוף חיי.
כי הכישלון,
הכישלון בעיניהם,
הכישלון בעיני מי שהייתי בעבר,
הוא ההצלחה הכי גדולה של מי שגדלתי להיות.
ועל הביקורות והאכזבות שלהם?
אומר תודה מדי יום.
וממשיך לאהוב אותם.
ללא תנאי.