כולנו סוחבים איתנו טראומות מהעבר
וטראומות נטמעות בתאים שלנו.
אנחנו, אולי, מדחיקים, אך התאים זוכרים.
הטראומה היא חלק מהם
וכל טריגר הכי קטן – יפעיל אותנו באוטומט
ובאבדן שליטה.
גם אם לא נבין.
גם אם לא נבין את התקף החרדה,
או את ההתפרצות, או את השיתוק.
הבריחה לאלכוהול, לעישונים, או אפילו לריצה
או כל פעילות ממכרת אחר… היא עדיין רק בריחה.
אנחנו פוחדים מהפצע.
אנחנו נמנעים מלגעת בו
והתאים – התאים זוכרים.
וכל עוד נברח ונדחיק ונתחמק
זה יתבטא בגוף שלנו.
בכאבים, במחלות, במשקל גוף לא מאוזן.
זה יתבטא במערכות היחסים שלנו.
זה יתבטא בחוסר היכולת שלנו להיות שלמים עם עצמנו.
לחוש שאנחנו מקולקלים.
אנחנו לא מקולקלים.
אנחנו רק פוחדים לגעת בפצע.
הריפוי מגיע לא מבריחה מהפצע.
אלא מהכניסה לתוכו.
מחפירה בו, ונבירה בו, גם אם זה כואב.
שם הגדילה שלנו נעשית.
שם הצמיחה שלנו מתבטאת.
כי מעברו השני של הפצע – יש כל כך הרבה אור שמחכה לך.