לפעמים לאורך הדרך אנחנו נופלים לבור חשוך.
ועזבו את הנפילה והחושך, הם עוד מילא – בקטנה.
הכאב הגדול יותר בא מכל אלו שנעמדים שם על שפת הבור
וזורקים עלינו ביצים ועגבניות מלמעלה
כאילו היקום הוא איזה עארס שמפיל אותך וקורא לכל החברים שלו
לדפוק לך בעיטות לבטן.
וכשאתה שם בבור,
מתאמץ להתחמק מהמכות בתוך העלטה בחוסר הצלחה
מגיע לנקודה – שכבר לא אכפת לך.
כשאתה כבר הופך מחסר אונים – לאפתי…
אדיש לעוד ביצה או עגבניה שנזרקת עליך,
אדיש לעוד בעיטה בבטן,
דווקא שם, בנקודה הזו –
אתה כבר לא מבזבז את האנרגיה שלך על מנת להתמודד.
אתה כבר לא מזין באנרגיה את העארסים שבועטים בך.
אתה כמו מת.
וכמו מת – מה הכי גרוע שכבר יכול לקרות לך?
הם עוזבים… מטילי הביצים והעגבניות.
הרי מה כבר ניתן להשיג מלזרוק רכיבי שקשוקה משובחים
על משהו מת?
והשקט מגיע.
ואור קטן מופיע.
ויחד איתו שלב עמום של סולם.
אתה זוקף מעט את הראש ושלב נוסף מופיע.
ועוד אחד… ועוד אחד…
אתה מטפס, כמו במנהרה – בדרך אל האור.
ושם למעלה,
מתנשף מהטיפוס,
טופח על בגדיך כדי להתנקות,
מכווץ את עיניך המסונוורות עד שיתרגלו…
אתה מביט סביב ורואה את כל חייך הקודמים,
את כל זמנך בעולם עד רגע הנפילה לתוך הבור,
את כל אשר עשית ועברת וחווית,
ומגלה – שלא באמת חיית
ושלא חיית באמת